ג'יפ במבצע 1+1

רקע

לאחרונה (5.6.23), דחה בית המשפט תביעת יבואן אישי של רכב נגד רשות המכס, הנוגעת לערך הרכב לצורך חישוב מסי היבוא (1).

הרכב יובא בסיוע של סוכנות רכב מקומית, ובית המשפט גיבה את עמדת המכס, לפיה היבואן שילם לספק בחו"ל סכום גבוה יותר משהוצהר למכס, ועל כן, בדין נדרש הגרעון.

מה היה סיפור המקרה?

התובע, איש עסקים בתחום ההייטק, ייבא מארה"ב לישראל ג'יפ יוקרה מסוג פורשה קאיין בשנת 2015, והצהיר כי ערכו לצורך חישוב מסי היבוא, עמד על כ-43,000 אירו. מדובר ברכב עם מנוע בנזין בנפח 3,600 סמ"ק, מודל 2014, אוטומטי, מד ק"מ כ-7,000 ק"מ, עם גג נפתח.

הרכב יובא באמצעות סיוע של סוכנות רכב מקומית בישראל, עמה חתם התובע על הסכם התקשרות, ואליה העביר את הכספים לצורך תשלום לספק בחו"ל.

בשנת 2018, עקב חקירה של רשות המכס, נמצא כי התובע שילם לחו"ל סכום של כ-71,000 אירו בשתי העברות שונות, בעוד למכס הוצהר ערך של 43,000 אירו.

על פי ההסכם שבין התובע לבין הסוכנות, היה עליו לשלם את מחיר הרכב במספר שלבים, שהרלוונטי לענייננו הוא 71,430 אירו העברה לחו"ל עם חתימת ההסכם (יתר הסכומים הם בגין עמלת הסוכנות, המסים וכו').

עקב כך, נפסל המחיר שהוצהר, המחיר לצרכי מכס נקבע על 71,430 אירו, ונגבו מהתובע תוספת מסי יבוא בסך של כ-300,000 ש"ח.

התובע טען כי את ה-71,000 אירו העביר לחו"ל לצורך תשלום לשני גורמים שונים: 43,000 אירו לספק הרכב, והיתרה כ-30,000 אירו לסוכנים והמשלחים בחו"ל, כמו כן טען ש-43,000 אירו דומה למחיר השוק בישראל. גרסה זו נדחתה על ידי רשות המכס, ועל כן הוגשה התביעה.

מה פסק בית המשפט?

ראשית, קבע בית המשפט כי סוכנות הרכב שבה נעזר התובע, לא הייתה רק מתווך או מסייע בביצוע העסקה, אלא נראה שהיא לקחה על עצמה לבצע את כל מהלך יבוא הרכב עבורו, מההתחלה ועד הסוף.

בית המשפט מצא כי התובע, שכאמור לא טיפל ביבוא לבדו- לא הביא עדים נחוצים להוכחת תביעתו, ביניהם נציג הסוכנות שסייעה לו לייבא, עמיל המכס שטיפל במשלוח, ועדים נוספים.

הנקודה השנויה במחלוקת הייתה, בגין מה שולם התשלום הנוסף של כ-30,000 אירו. בית המשפט קבע כנקודת מוצא, שאם התשלום שולם לסוכנות ובהסכם כתוב שהוא בגין הרכב, הרי שמדובר בתשלום על הרכב, אלא אם יוכח אחרת. טענות התובע כי מדובר בתשלומים בגין עמלות, נדחו, בהיעדר הוכחה.

בית המשפט דחה גם את טענת התובע, כי ערך השוק של הרכב דומה ל-40,000 אירו אותם שילם, לטענתו, ולא ל-70,000 אירו כטענת המכס. בנקודה זו, קבע בית המשפט, כי יתכן והתובע עשה עסקה לא כדאית מבחינה כלכלית, אך אין בכך לשנות את המסקנה שזה היה המחיר ששולם בגין הרכב.

בית המשפט דחה גם את טענת השיהוי נגד המכס, וקבע כי אם המכס הוציא את הגרעון תוך כשנה וחצי-שנתיים ממועד פתיחת החקירה, מדובר בזמן סביר.

בשולי הדברים, דחה בית המשפט גם טענות נוספות של התובע, ביניהן כי יש לפטור אותו מהגרעון לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), וקבע כי התובע ידע על כך ששילם מחיר גבוה יותר ועל כן הוא אינו עומד בתנאי החוק.

על כן, נדחתה התביעה והתובע חויב בשכר טרחה בסך של 15,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.

מה ניתן ללמוד מפסק-הדין?

מעת לעת, תביעות נגד רשות המכס, בגין ערך שהוצהר ביבוא אישי של רכב, מגיעות לפתחו של בית המשפט.

כידוע, שילוב של מסי היבוא במדינת ישראל על כלי רכב- מכס, מס קניה ומע"מ יחד, הם מהגבוהים בעולם. במצבים מסוימים, מוטלים מסים העולים על 100% מערך הרכב. לדוגמא: 7% מכס, 83% מס קניה, ו-17% מע"מ, כאשר המסים מוטלים "האחד על השני", בתחשיב התיאורטי הבא:

ערך רכב לפני מסים= 100,000;

מכס (7%)= 7,000;

ערך לצרכי מס קניה (רכב + מכס) = 107,000;

מס קניה (83%) = 88,810.

ערך לצרכי מע"מ (רכב +מכס+מס קניה) = 195,810.

מע"מ (17%) = 33,288.

סה"כ המסים (מכס+מס קניה+מע"מ) = 129,098.

סה"כ ערך הרכב לפני מסים = 100,000.

אחוז המסים לעומת שווי הרכב = 129%.

במיסוי כה גבוה, קיים תמריץ לשני הצדדים לעורר ויכוח על הערך לצרכי מסים, ונראה כי ויכוחים כאלה לא ייפסקו לעולם, אלא אם תשתנה שיטת הטלת המס. בעניין זה ראו את מאמר הח"מ ב"כלכליסט"(2).

יש לציין, כי במקרה הנוכחי, נדחתה תביעת התובע בשל כך שהעביר שני תשלומים לחו"ל, טען שרק אחד מהם קשור לרכב, וטענתו נדחתה. כמו כן, העובדה שהתובע נעזר בסוכנות בישראל, עמדה לו לרועץ.

מעניין לציין כי במקרה אחר, שגם בו העביר התובע לחו"ל שני תשלומים, דווקא התקבלה טענתו כי תשלום אחד שולם בגין הרכב, והשני בכלל בגין רכב אחר של קרובת משפחתו- אף שלא הובאו די ראיות לכך (3).

הפניות:

עו"ד עומר וגנר, מתמחה בדיני מכס, יבוא, יצוא וסחר בינלאומי